בולגריה בלת״מים ואלוהים | 4 דקות

במרחק שעתיים טיסה יש מרחבים ירוקים והרים מושלגים.

על הספה בסלון מונח מעיל טוב, 2 חולצות ארוכות, 2 ספרים, אני כמובן מחכה עם האריזות לרגע האחרון, כי אני לא אוהבת לארוז, וגם יש פה איש שמרכיב לנו מיטה.

.

הגענו בזמן לרכבת וכל המעברים והטיסה עברו חלק. לקחנו רכב , עם שרשראות להרכיב לנסיעה בשלג. מילאנו בקבוקיי מים ויצאנו לנסיעה. אנחנו נוסעים והשלג מתרחק, עולים בפיתולי ההר והדרך בגוונים של חורף אירופאי אבל ואין שום זכר לשלג בשולי הכביש . בטח עוד רגע נראה אותו אומרת בקול אבל כבר לא בדיוק מאמינה שזה יקרה. כבר שלושה שבועות שלא ירד פה שלג והתחזית שלא טרחנו לבדוק מראה שהשלג צפוי להיות רק עוד לפחות שבוע וחצי .. אחרי הטיסה חזור.

על מדרכה באמצע השדרה בריזורט ערימת שלג ישנה שערמו לאווירה בשביל תיירים כמונו.

.

לדר׳ ג׳ו דיספנזה יש משפט שאני אוהבת -

"The longer you linger in the unknown, the more you create possibilities in your life."

ואם יש משהו צפוי בבלתמים זה שהם יקרו.

אנחנו לא יודעות מתי, אנחנו לא יודעות מה זה בדיוק יהיה, אבל הוא יגיע.

ובמקרה שלנו השלג בחופשת השלג לא הגיע. יש יאמרו צרות, ויש שיאמרו צרות של עשירים. כך או כך ברגע האמת לשחרר את התוכנית דורש אמונה.

.

אני נזכרת ברגעים בחיים של לאבד אחיזה, כמו להחליט לעזוב עבודה ולצאת ליזמות או לעזוב זוגיות וללכת אחרי עתיד חדש לגמרי, פשוט כי הלב מתרגש. לפעמים אין לנו מושג למה אנחנו עושים צעד מסויים או קורה לנו משהו, לרב גם נבין את זה רק בדיעבד, אפילו שנים אחרי, ונאמר אהההה זאת הסיבה זה הכל מצטרף למשהו. אבל ברגע האמת, לשחרר את התוכנית לאבד אחיזה במוכר, דורש המון אמונה.

.

שמתם לב שבכל סיפורי הבריאה תמיד העולם נברא מתוך שיבוש? אפילו גן העדן בעצמו נברא מתוך תוהו ובוהו. נראה ששיבוש, הוא בעצם תנאי הכרחי לשינוי וללידה מחדש. כי זה טיבו של העולם מרגע שנברא.

.

לפני שהיה עולם, לפני שהיה זמן, היה רק חושך עמוק וריק אינסופי. ואז, מתוך הכאוס, מתוך האין, נוצר האור. הוא לא גירש את החושך, לא מחק אותו – רק חילק את הדברים, נתן לכל דבר שם, לכל תנועה כיוון. כך נולד העולם, לא מתוך שלמות מתוכננת, אלא מתוך תזוזה, מתוך משהו שלא היה יציב.

.

לבודהה יש סיפור על אדם שאיבד את דרכו. הוא הלך ביער סבוך והדרך התפצלה שוב ושוב. לבסוף הגיע לנהר רחב, עם זרימה עזה וללא גשר. אז הוא עמל ימים רבים, אסף ענפים, קשר חבלים, ובנה רפסודה.

לבסוף, חצה את הנהר. כשהגיע אל הגדה השנייה, עמד רגע, הביט על הרפסודה, וחשב: האם עליי לקחת אותה איתי? אך הדרך חדשה היא ומה שעזר לנו פעם לא תמיד נחוץ לנו בהמשך. ואי-הוודאות? היא אינה אויב. היא הדרך עצמה.

.

כתבתי באחד הפוסטים הקודמים על ״מוח מתחיל״ אבל היום אני רוצה דווקא לגעת בנושא מכיוון אחר וביכולת להחזיק את האי ודאות - ביירון קייטי ידועה בגישתה הנקראת "העבודה" (The Work), המתמקדת בחקירת המחשבות והאמונות שלנו כדי להפחית סבל ולמצוא שלווה. אחד המושגים המרכזיים בגישתה הוא ההבחנה בין שלושה סוגי עסקים: העסק שלי: הדברים שאני שולטת בהם – המחשבות, הרגשות והפעולות שלי. העסק שלך: הדברים שאת/ה שולט/ת בהם – המחשבות, הרגשות והפעולות שלך. והעסק של אלוהים: כל מה שאינו בשליטתנו.

.

ככל שאנו מתמקדים יותר ב"עסק שלנו" אנו חווים יותר שלווה ומפחיתים סבל, כשאני חושבת שאני יודעת מה טוב עבורך, אני מתערבת בעסק שלך. כשאני דואגת לרעידות אדמה, שלג, מלחמות או מתי אמות, אני מתערבת בעסק של אלוהים.

.

אז קיבלנו שיעור, שיעור על שלג

הלכנו לטייל באגמים קפואים, והתפנקנו בבריכות בליבו של הקור

וטיילנו בטבע הירוק.

ובבוקר האחרון לטיול, רגע לפני שארזנו מזוודות ובניגוד לכל התחזיות

התעוררנו, לבוקר לבן והכל היה מכוסה שלג.