קהילה

אתמול היה מפגש הקהילה הראשון שלנו ב-ICE.

רגע כזה של ביחד.

לפני שנה וחודשיים גיורא פתח את הקורס הראשון,

ואני, הצטרפתי פשוט כדי להיות חלק.

בקרוב נהיה כמעט מאה בוגרים, והמספר הזה מרגש, אבל לא בגלל הכמות — אלא בגלל האנשים.

מי הם האנשים האלה שנכנסים לקרח? מה מחבר ביניהם?

מכירים את המשל על הגולם. על זה שאי אפשר לעשות את התהליך המורכב הזה עבור מישהו אחר. ואם מישהו יפתח עבורך את הפקעת — הכנפיים שלך לא יחזיקו.

יש פעולות שרק האדם עצמו יכול לעשות. אחת מהם היא לבחור איך לנשום.

הסכמה להיות, לפגוש, לעבור דרך.

מי הם האנשים האלה שנכנסים לקרח? אולי אלה נשים ואנשים שמתרגלים להיות בכאן ועכשיו. אמיצים מספיק כדי להסתכל פנימה.

בחברה שבה נהיינו כל כך מכורים להתבונן החוצה - יעדים, תוצאות השוואות - עד שכמעט איבדנו את הגישה להוויה הפנימית.

מדיטציה, כמו גם הקרח, לא הופכים אותנו ל״עילוי רוחני״, כזה שלא מרגיש כאב — אלא לבני אדם אמיתיים. כאלה שמוכנים להתבונן בעדינות ובאומץ פנימה, ולפגוש את מה שיש, לצד הכאב. שמשתמשים בכלי הזה לרב בכלל מחוץ לקרח כדי שנוכל בכל רגע לדעת מי אנחנו באמת.

כשאדם מוכן לפגוש את עצמו, הוא פוגש אחרים אחרת.

וכשכמה אנשים עושים את זה יחד — נוצרת קהילה.

ובתוך סל החלומות שלנו, של גיורא ושלי,

כבר תקופה שאנחנו מדמיינים את הרגע הזה. מה שהכי ריגש אותי אתמול היה המשפט שחזר שוב ושוב: איזה כיף שיצרתם קהילה, ושאני חלק.

It takes both sides to build a bridge —

קהילה לא נוצרת רק מיוזמה, אלא מהסכמה הדדית להיות, להיפגש

ואולי זה לא מקרי שדווקא קהילות חוזרות שוב ושוב במחקרים על בריאות ואריכות חיים. הרבה לפני הגשמה עצמית, הצורך שלנו בשייכות. להיות חלק ממשהו אנושי וחי.

אני באמת מאמינה שקהילות הן חלק מהתשובה לבריאות שלנו — להיות אור קטן בתוך החושך, ולעשות כאן, יחד, קצת יותר טוב. מודה גם לעצמי - על הבחירה להיות חלק.