פתקיות

אני מאלו שכותבות.

בשיעור, בהרצאה, בפגישה עם חברה.

פתקיות בטלפון, שוליים של מחברת

אני מאלו שעוצרות סרט כי הייתה שם מילה ששווה לרשום.

ויש גם רגעים אחרים.

כאלו שאין לי מה לכתוב.

זאת למידה שלא צריכה מילים.

היא חודרת אל הגוף,

משנה אותי.

את הדרך שבה אני פוגשת את עצמי,

את הדרך שבה אני פוגשת את העולם.

ואז – כשזה כבר חלק ממני –

אני מרגישה שזה מוכן לעבור הלאה.

מה שחוויתי על הגוף – אני יכולה ללמד מהלב.

“The only source of knowledge is experience״

 – Albert Einstein

יש דברים שלמדתי רק דרך הגוף.

מפגש עם צ’אקרת הלב אי שם באשרם במדבר

את כוחה של הנשימה על תנועת הגוף זה התחיל במים ועבר ליבשה

למדתי להכיל כאב. לדבר על מוות.

להסכים לפגוש את מה שמבקש לעלות,

להיות עם אי-ודאות מבלי לברוח.

לדעת להתמסר למערבולת, ולסמוך עליה שתחלוף.

וכך אני לומדת – דרך הראש, ודרך הגוף.

הראש נותן את ההקשר והגוף מחזיק את החוויה.

וכשהלב והידע נפגשים, הוא כבר לא רק מידע

הוא עובר דרכי, משתנה, נהיה חלק ממני

ואז אני יודעת שזה הזמן להעביר אותו הלאה

כבר לא כמו שלמדתי, אלא כמו שאני חיה אותו.

נשימה שנולדת על מזרן היוגה פוגשת את ההסבר של המדע,

פחמן דו-חמצני הופך מנוסחה לתחושה,

תרגול קטן משנה מצב תודעה גם עם גרף וגם בחוויה,

וכאב? אותו אני לומדת לפגוש גם עם הראש – להבין, להסביר, למסגר –

וגם עם הגוף – לנשום לתוכו, להחזיק בעדינות, להסכים להישאר.

בימים אלו אני מובילה בקורס להכשרת מדריכים. הידע עובר בצורה מצגת, בתרגול בהסברים, אבל את התנועה האמיתית אני פוגשת בשאלות שנשאלות מהבטן, בשיחות שמסביב למדורה. שם הידע הופך לחי, מאפשר לי להעביר לא מה שלמדתי אלא מה שהפך לשלי.

יש לי הקלטה של נשימות (לייב מסדנה) מוזמנים להגיב לי פה למטה או בפרטי ואשלח לכם, וכל שנדרש ממכם הוא למצוא רגע קטן לעצמכם ולנשום