יש בי אופטימיות

יש בי אופטימיות בסיסית ואמונה שכל עשייה משפיעה.

כמו מים שמחלחלים בתוך האבן.

לא פשוט להכנס לרכב ולנסוע שלוש שעות למדבר,

להיות אישה חילונית עם גופיה

בתוך קבוצה של נשים חרדיות עם פאות ושמלות

ולטענתן עם מחסור חמור בויטמין די 🤍

מה מתרחש בתוכי במפגש עם האחר?

למה מחייב אותי מפגש כזה?

כיצד עלי להבין אותה, והאם היא בכלל ברת הבנה?

מה מתרחש בתוכי במפגש עם אחרת?

ובאיזה אופן קיומה משנה את שדה המשמעות של ה-אני?

האם אני פחות אני? או שמא יותר

האם מנסה לגשר על הפער או מכירה בקיומו?

לאורך כל העידנים, ובכל הדתות

הנשים היו אלה שמחוברות.

מחוברות לכוחות הטבע,

אל היקום, אל הבריאה.

הן היו האלות. הן היו הכוהנות.

מטבע הייתנו נשים ובעלות רחם,

יש לנו כנראה חיבור פתוח אל המעבר של עולם החומר.

יש לנו כנראה חיבור למשהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו

וממה שבחושים נוכל לתפוס.

ביהדות, האישה אמונה על שלום בית

ובנצרות מריה נחשבת לסמל של אהבה, חסד ושלום

באסלאם וגם בהינדואיזם האישה נחשבת לכוח מרכזי המאזן את האנרגיות בבית.

ובמסורות האפריקאיות האישה היא מקור החיים

ומייצגת את האיזון בין האדם לטבע ואת השלום בקהילה.

״להזדהות עם פחות מהעולם כולו , זהו סבל״ (רמאנה מהרשי)

יש בי אופטימיות בסיסית ואמונה שכל עשייה משפיעה.

ומשמעות מיוחדת לעשייה נשית.